בקר. שקט.
אתמול ,לאחר שעות של שוטטות בסמטאות, מוקסמת
הקריאה הנרגשת שיצאה לי בקול רם היתה: "אין פה אף קו ישר אחד ! "
כל קו הוא בתנועה.
לוקח מוביל, מוליך, מעלים, יורד, פונה, עולה, מתקמר, נמשך. לא נגמר...
קו מעקה-גג מתפתל עם הקמרון והופך לקיר גדר, עולה לקו שער, יורד כמעקה מדרגות, עולה לקיר חצר...
פסל אדריכלי ענק ואינסופי מלא הפתעות.
אנשים באים ללטף אותו במבטים, מהלכים עליו, בסמטאותיו ,
על מעקותיו ועל גגותיו, גולשים במדרגות מזמינות לחצרותיו.
מאחורי דלתות וחצרות אינטימית חיים משתכניו המוצפנים.
זו הזמנה להרפתקה, גילוי, זרימה, חדירה לצפונותיו.
שקט פה עכשיו....
בשקיעה היה צפוף כמו ברחובות הודו.
התיירים נוהגים לנהור לפה בשקיעה להביט בשמש הנעלמת ולמחוא לה כפיים...
עכשיו בקר. שמש חמימה, רוח טובה וה"פסל" ריק לגמרי.
מידי פעם פוסעת אשה מקומית לקנות לחם במאפיה.
והכל צבוע לבן בוהק והצל הכהה משחק ולמטה למטה הים הכחול העמוק נוצץ.
מנסה לצייר ולשרטט נקודות-קסם חמקמקות מהבנתי השיכלית...
אולי היד תשכיל להבין זאת טוב יותר מההיגיון.
זה מין ליטוף תלת מימדי.
הקסם הבלתי מוסבר הזה הוא
שהמורכבות הזו, הקשה לפיענוח, מורכבת מפשטות !
(תמר בנימיני -אדריכלית)