שילוב מעוף היצירה עם ביקורת צלולה
(כתבה: תמר בנימיני)
לתכנון סקיצות ראשוניות אני מוצאת את עצמי מתיישבת מחוץ למשרד.
הרחק מהמחשב ומהטלפונים. זזה מפעילות שגרתית לעולם אחר, שונה.
מתיישבת לעיתים בפינת האוכל של ביתי, לעיתים תחת עץ הזית בחצר...
בערבי חורף קרים על הספה מול אש הקמין - ועפה...
זה כמו מן טייס אוטומטי. כל הנתונים בתוכי: הבקשות, הצרכים, התחושות, כיווני השמש והרוח. ביד קלה, אפילו ללא סרגל קנה מידה.
היד חופשית. הרוח חופשית.
והתכנית מתהווה. על השרטוט הראשון אני מניחה ניר שקוף ל'מקצה שיפורים'
ועליו עוד אחד ועוד אחד ... עד שאני מגיעה לתכנית מעניינת, משביעת רצון.
לפני שנים בסקיצה העשירית הייתי מתייאשת. מגיעה למסקנה כואבת, שכנראה
"סרה מעלי רוח הקודש".
היום, תהליך האבולוציה הזה של שיפור על שיפור כבר אינו מאיים.
הוא מעורר בי חיוך וציפיה שקטה "מעניין מה יתפתח בסוף".
בין סקיצה לסקיצה נכנס השכל הצלול כ'בקרת איכות'.
בעבר, הוא היה יורה בי ביקורת קטלנית: "נו באמת, חדר המשפחה בלי פתח החוצה?"
"חלון הממ"ד לחזית?" היום, זו ביקורת מצמיחה.
השכל-הישר-הבוגר מעיין בנחת בתכנית, מציע רעיונות לשיפור, מסמן דברים טובים לשימור, כמו אמא סבלנית.
