הדרך מתפתלת בין הרים מיוערים לאורך גבול לבנון. מדי פעם נפתח מבט לכפרים פזורים על גבעות חשופות. עוד עיקול ימינה ואז פנייה לתוך היישוב.
גדר גבוהה, שער גדול צהוב.
"תמשיכי ישר ישר עד הכיכר, בכיכר תפני שמאלה, תעברי את הצימרים ואז תפני ימינה." אני נוסעת בכביש צר, צמחיית חורש סבוכה מסתירה את הבתים. אני פונה למגרש.
סמדר יוצאת לקראתי בחיוך, בחצאית כתומה, לצווארה שרשרת אבני חן. "תחני מתחת לחרוב, דרור כבר מגיע."
בהיכנסי לביתם הקטן עיני נמשכות ליופי:
שולחן צהוב, קערת תאנים, קנקן זכוכית סגלגל מואר באור הבוקר, אוסף אבנים, ענף מעוקל תלוי על הקיר כמתלה למחבתות.
אני מתיישבת מול הסלון. כריות רקומות ניצבות על הספה וערמות של כביסה מקופלת מסודרות עליה.
"דרור אוסף אבנים מאז שהיה בן שש עשרה," מסבירה סמדר בחיוך.
"עוד לא תכננתי בית מאבן. יהיה עלי לחקור את הנושא," אני מסבירה בכנות. הם לא נרתעים.
"אני רוצה קירות עבים מאבן וגג רעפים עם קורות עץ יפות," הוא מוסיף.
אני לומדת מהם שדרור הוא יליד המקום, וסמדר מרמת אביב. יש להם שלושה ילדים קטנים, הקטנה בת חצי שנה.
"הכי חשוב זה להתאים את הבית לאקלים. קר פה מאוד בחורף. צריך לחשוב טוב על החלונות. אני רוצה חלונות ברמה אירופאית."
"אני אוהבת צבעוניות," אומרת סמדר, פותחת מחשב נייד ומראה לי צילומים של קרמיקות עבודת יד וכיורים מצוירים. "הורי גרים כבר שנתיים במקסיקו. כשביקרנו אותם קנינו את הקרמיקות האלה... מקווים שקנינו מספיק."
אני מרגיעה, "אני מכירה חנויות שמייבאות קרמיקות ממקסיקו. אם צריך, נוכל לעשות השלמות." אני שואלת אם יהיה צורך בליווי שלי בתכנון המטבח.
"את המטבח אני אבנה בעצמי," אומר דרור, "ואולי גם את קורות הגג."
אנחנו קמים לסיבוב בביתם הקטן. בחדר השינה מיטה גדולה צמודה לפינה, ומעליה כילה. סמדר לוחשת, "זאת גאיה." בין כלי המיטה מתגלה לעיני תינוקת. "כאן אנחנו ישנים כולנו יחד. וזה הממ"ד, הוא משמש כחדר משחקים."
שטיח עגול סרוג, ארון משחקים בנוי עץ משובץ פרוסות ענפים דקים. "דרור בנה," מסבירה סמדר, "בואי תראי גם את ארון הבגדים שבנה לנו." בינתיים גאיה התעוררה.
אנחנו נוסעים יחד לראות את המגרש. מגיעים לקצה היישוב. גדר רשת, שער בָּקר, ומאחורי הגדר מדרון מכוסה אלונים צעירים.
"את רואה את הסלע הזה, הגדול? זו הנקודה הצפון-מזרחית של המגרש. הבית יעמוד למעלה, ומתחתיו נבנה את הצימרים. אני רוצה לראות את הים. אדם חייב לראות את העננים באים, שידע מתי הולך לרדת גשם."
דרור פותח את השער, אנחנו פוסעים בין עשבי בר, קוצים שורטים קלות את רגלי, פירותיהם נאחזים בחצאיתי. החורש סבוך, ואני לא מצליחה לראות דרכו את הנוף.
"אתה בטוח שהעצים לא יסתירו?"
"בדקתי. טיפסתי על העץ הזה, רואים משם יופי. בואי נעלה על הגבעה, נוכל לראות מעל לצמרות."
ואכן, מלמעלה מתגלה נוף רחב, פתוח, הרים-הרים. אבל הראות לא מספיק טובה כדי לראות את הים.
אני מציעה להביא למגרש כלי רכב חקלאי עם מנוף קטן, שיאפשר להתרומם ולבחון מאיזה גובה רואים את הנוף.
"אולי תבנה פה במת עץ קטנה שנוכל לעמוד עליה, לוודא שהבית לא יפספס את הים. וחוץ מזה, יש המון אלונים במגרש. אלה עצים מוגנים, צריך אישור קק"ל לכריתת העצים."
"לא, לא צריך אישור כשהם כאלה צעירים," אומר דרור, "אני אחתוך אותם כעצי הסקה לקמין. אם תרצי, אקח אותך לבית של הורי לראות את הנוף לים. שם גם תראי איך האלונים צומחים ומתרבים כמו עשב."
